אחת ממצוות התורה היא ה"שִׁכְחָה" – אדם ששכח בשדה אלומה של חיטים, אסור לו לחזור לקחתהּ, עליו להשאיר אותה בשדה לעניים.
להבדיל משאר המצוות, המצווה הזאת נעשית תמיד "בלי כוונה".

מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ובכך קיים את מצוות השִׁכְחָה.
אמר לבנו: צא אל בית המקדש והקרב למעני קורבן תודה לה', הודיה על מצווה זו שנפלה בחלקי.
אמר לו בנו: אבא, מה ראית לשמוח במצוות השכחה יותר מכל המצוות האחרות שבתורה?
אמר לו האב: כל המצוות שבתורה ניתנו לנו לדעתנו, כדי שנקיים אותם בכוונה, מרצוננו. לעומת זאת, מצוות השכחה ניתנה לנו שלא לדעתנו, כדי שנקיימה בלי להתכוון, ואילו היינו עושים אותה בכוונה לא היינו מקיימים אותה כראוי. הרי נאמר בתורה: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים, פרק כ"ד פסוק יט').
ואם כך – אם מי שלא התכוון לקיים מצווה (כמו מִצוות השִכחה) – זוכה בברכה,
מי שהתכוון לקיים מצווה – על אחת כמה וכמה!

(על פי תוספתא, מסכת פאה, פרק ג' הלכה ח')