בין אדם לחברו - פרשת בהעלותך

"את יודעת", סיפר דורי לנועה והכניס חבילת מעדני השוקולד למקרר. "היום ביקרנו באולפני הטלוויזיה. אבא של גלעד עובד שם, והוא הזמין את כל הכיתה לבקר".
"ואיך היה?" שאלה נועה בסקרנות.
"היה מעניין מאוד. ראינו איך מצלמים פרסומת למעדן שוקולד חדש. שלושה שחקנים ישבו סביב שולחן, כאילו הם במסעדה, ופטפטו. הם טעמו את המעדן, ואחר כך כל שחקן בתורו שיבח אותו וסיפר מה הוא מכיל... אבל בהתחלה המצלמה לא הייתה מכוּונת, אחר כך אחד השחקנים שכח מה הוא צריך להגיד, ובכל פעם הם נאלצו לחזור על הצילומים, וכמובן לטעום מהמעדנים שוב ושוב... אני חושב שהם חזרו על זה עשרות פעמים".
"איזה כיף להם", אמרה נועה, "כל הבוקר רק מעדני שוקולד..."
"ככה גם אני חשבתי", אמר דורי, "אבל בהפסקה בין הצילומים שמענו שהשחקנים אמרו לבמאי שנמאס להם, שיש להם בחילה ושהם לא יכולים להכניס אפילו עוד כפית אחת של מעדן לפה. אבא של גלעד אמר להם שלצערו אין ברֵרה וחייבים לצלם שוב ולאכול שוב מהמעדן, אפילו אם זה כבר יוצא להם מהאף. אחד השחקנים העיר לאבא של גלעד שהוא מתפלא על צורת הדיבור שלו, כי בדרך כלל הוא לא משתמש בסלנג. אז אבא של גלעד שאל אותו אם היה מתאים יותר שהוא יגיד להם שהם צריכים להמשיך לאכול מהמעדנים אפילו אם הם כבר היו להם לְזָרָא... כמובן שאף אחד לא הבין על מה הוא מדבר, אז הוא צחק ואמר לכולם שאחרי הצילומים כדאי להם להציץ בפרשת השבוע".

"מעניין", אמרה נועה. היא ניגשה אל המחשב, הקלידה כמה מילים והביטה במה שהופיע על המסך:
"תראו אבא של גלעד צדק, שני הביטויים מופיעים בפרשת השבוע ואפילו באותו הפסוק:

עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא,
יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר:
"לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם?"
(במדבר, פרק י"א פסוק כ')

"בפרשת בהעלותך ה' כעס על בני ישראל שהתלוננו שהם אוכלים במדבר רק מָן ולא בשר, כפי שאכלו במצרים. לכן הוא העניש אותם בעונש מקורי", אמרה נועה. "הם קיבלו בשר, כמו שביקשו, אבל היו צריכים לאכול ממנו 'לֹא יוֹם אֶחָד... וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם...' כלומר עד שימאס עליהם ויצא להם מהאף, או במילים אחרות: יהיה להם לזרא".
"באמת עונש מקורי", אמר דורי. "גם משהו טוב – אם יש ממנו יותר מדי – בסוף נמאס. זה בדיוק מה שקרה לשחקנים שהיו צריכים לאכול כל כך הרבה מעדנים".

יצא מאפו –
נמאס עליו, בחל בו.

זָרָא –
גועל, בחילה.

היה לו לזרא –
נמאס, קָצָה נפשו בו.

"מעניין", אמרה נועה, "משום־מה הביטוי יצא מהאף נחשב היום לשפה נמוכה, ולעומת זאת, הביטוי היה לזרא נחשב לעברית גבוהה... אף על פי ששניהם מופיעים באותו הפסוק, ושניהם מתכוונים לומר שהדבר יימאס?"

"בכל מקרה", אמר דורי, "כשנגמרו הצילומים נתנו לנו במתנה את המעדנים שנשארו באולפן. את רוצה להתכבד?"
"בוודאי, עליי המעדנים עוד לא נמאסו, וגם עוד לא היו לי לזרא", ענתה נועה.
"וגם לא יצאו לךְ מהאף..." הוסיף דורי וצעד לעבר המקרר.

משימות והודעות