הלילה הזה: הגדה ישראלית
| דיינו עם היציאה מבית המדרש של "ארמי אֹבד אבי", ולקראת סוף ה"מגיד", אנו חוזרים על סיפור יציאת מצרים פעם נוספת - בשירה. אנו שרים את הסיפור מפני שאנחנו מלאי תודה לאל על כל אחד מהדברים שעשה עבורנו, החל מהיציאה ממצרים ועד ההגעה לארץ ישראל ובניית בית המקדש. לדעת חוקר ההגדה דניאל גולדשמידט, "דיינו", הוא מן הקטעים העתיקים ביותר בהגדה, שהושר עוד בימי בית המקדש. ממקום מושבנו סביב שולחן הסדר הערוך כל טוב, כאשר אנחנו מסתכלים על היציאה ממצרים ממרחק של אלפי שנים, קל לנו לשיר "דיינו" ולהודות על כל שלב בתהליך בפני עצמו. אבל למי שנמצא בתוך התהליך, באמצע המדבר הצחיח והיבש, זה קשה הרבה יותר. עם ישראל גילה לא פעם זיכרון סלקטיבי וכפיות טובה בתלונותיו החוזרות ונשנות: |
|
| יש
שנוהגים, על פי מנהג יוצאי אפגניסטן ופרס, להזכיר זה לזה את כפיות
הטובה הזאת בזמן שירת "דיינו". החל מהשורה התשיעית: "אילו סיפק צרכינו
במדבר ארבעים שנה ולא האכילנו את המן". מחלקים בין המשתתפים בצל ירוק
או כרשה, ובפזמון "דיינו" מצליפים זה בזה בירקות. ספק אמנם אם מנהג זה יכניע את קשיות העורף וכפיות הטובה הטבועות בנו מדורי דורות, אך אין ספק שחוויה זו תעיר את המשתתפים ותיצרב בזיכרונם ובעורם... |
 |
כל הזכויות שמורות © סנונית (ראה תנאי שימוש)